שנות הצנע (1949–1952)

שנותיה הראשונות של ישראל עמדו בצילה של מדיניות צנע קפדנית. המדינה הצעירה, שמנתה כ-750 אלף תושבים בלבד, קלטה בתוך זמן קצר גלי עלייה המוניים – תוספת אוכלוסייה חסרת תקדים שדרשה אספקת מזון, דיור ותעסוקה. על רקע מחסור במטבע חוץ ורצון לשמור על יציבות כלכלית, הונהגה מדיניות קיצוב: מזון, ביגוד ומוצרי יסוד חולקו בהקצבה באמצעות פנקסי תלושים ממשלתיים. שר האספקה והקיצוב, ד"ר דב יוסף, הופקד על משטר הצנע וניסה ליצור "יש מאין" – לספק למאות אלפי עולים את צרכיהם תחת משאבים מוגבלים.

הציבור בתחילה גילה הבנה וסולידריות, אך עם הזמן התרחבה התמרמרות: החיים חזרו לשגרה לאחר מלחמת העצמאות וההקצבות המחמירות החלו להיתפס כמיותרות. השלטון הקצה אפילו בגדים ונעליים פשוטים שכונו "לכל" בהקצבה, צעד שעורר גל תלונות ושביתת סוחרים ביולי 1950. במקביל, פרח גם השוק השחור – היו אזרחים שהבריחו ומכרו מזון ללא תלושים, ואף עולים חדשים שנועדו ליהנות מההקצבות מכרו בתחנות אוטובוס את תלושי המזון שקיבלו.

אנקדוטה מפורסמת מאותם ימים מספרת שבזמן הצנע אפילו אבקת ביצים וציקוריה (תחליף לקפה) הפכו למצרכים יומיומיים במקום ביצים וקפה אמיתיים. משטר הצנע תרם אומנם לחלוקת משאבים שוויונית וסייע בקליטת העלייה הענקית, אך גם החדיר בתושבים את הערך של הסתפקות במועט – ואת הלקח שמדיניות כלכלית כרוכה לעיתים בהקרבות אישיות למען הכלל.

הסכם השילומים (1952)

חתימת הסכם השילומים עם גרמניה המערבית בספטמבר 1952 הייתה אירוע דרמטי שעיצב את כלכלת ישראל הצעירה. מצד אחד, ההסכם הזרים לישראל סחורות ושירותים בשווי עצום של 3 מיליארד מארק גרמני בין השנים 1953–1965 – סכום שעלה על התוצר השנתי של ישראל באותה תקופה. כספי השילומים, שהועברו ברובם בצורת כלי רכב, ציוד תעשייתי, חומרי גלם ותשתיות, היוו גלגל הצלה למשק שהיה על סף קריסה בתחילת שנות ה-50. בזכותם הצליחה המדינה לממן פרויקטי פיתוח, להקים מפעלים ולהאיץ את בניית מערכות התחבורה, החשמל והמים – מה שאִפשר את קליטת מאות אלפי העולים ואת הנחת התשתית לצמיחה כלכלית עתידית.

מצד שני, ההסכם קרע את החברה הישראלית מבפנים: ניצולי שואה רבים ואישי ציבור (בהובלת מנחם בגין) התנגדו בתוקף לקבלת "כסף מהנאצים". הפגנות סוערות פרצו ברחבי הארץ, ובכנסת אירעו מהומות שבהן הושלכו אבנים ונופצו חלונות במהלך הדיונים על אישור ההסכם. ישראל מצאה את עצמה בסיטואציה מבלבלת – אומה שקמה מן האפר ומתמודדת עם הדילמה המוסרית של קבלת פיצוי כספי ממבקשי נפשה בעבר.

בסופו של דבר גבר השיקול הפרגמטי: ראש הממשלה דוד בן־גוריון ושר החוץ משה שרת קידמו את ההסכם מתוך ראייה שהמשאבים החומריים חיוניים להישרדות המדינה. ואכן, הזרמת הון עתק זה למשק הישראלי הצעיר סיפקה דחיפה כלכלית מכרעת. בעזרת השילומים נרכשו בין השאר רכבות חדשות, ספינות מסע, מכונות לתעשייה וחומרי בנייה – מרכיבים שאפשרו את מעבר המשק ממחסור לצמיחה.

ואולם, מחירו החברתי של ההסכם היה כבד: הוא הותיר צלקת בזיכרון הלאומי, והפך לסמל למתח המתמיד בישראל בין שיקולים ערכיים לצרכים קיומיים. במובן זה, הסכם השילומים לא רק הציל את כלכלת ישראל מקריסה, אלא גם לימד את המדינה הצעירה שיעור כואב על המתח שבין מוסר לכלכלה.

היפר-אינפלציה ותוכנית הייצוב (1978–1985)

סוף שנות ה-70 וראשית ה-80 עמדו בסימן אינפלציה משתוללת, שהגיעה בישראל לממדים חריגים בקנה מידה עולמי. שילוב של משברים חיצוניים (כגון משבר הנפט שלאחר מלחמת יום כיפור) והדפסת כסף למימון גרעונות ממשלתיים התניע ספירלה אינפלציונית מסוכנת. שיעור עליית המחירים השנתית האמיר בהדרגה, ובשנת 1984 הגיע לשיא דמיוני של 445% – כלומר, המחירים היו בערך פי חמישה וחצי מאשר שנה קודם.

שטרות כסף איבדו מערכם כמעט בין לילה; תושבים מיהרו להוציא את משכורתם מיד עם קבלתה מחשש שתישחק, והתגבשה מציאות כלכלית אבסורדית שבה התקציב השוטף של המדינה חושב בדולרים אמריקאים במקום בלירות/שקלים, משום שאי אפשר היה לצפות את ערך המטבע המקומי.

בתחילה ניסו האזרחים להסתגל – השכר הוצמד למדד יוקר המחיה, והחסכונות נקשרו לאינפלציה, כך שנדמה היה שאפשר "לחיות עם זה". כינו זאת באירוניה "אינפלציית דה-לוקס". אך עד מהרה התברר שהמצב יצא משליטה: אי-הוודאות הכלכלית פגעה בצמיחה, החובות תפחו והמטבע הלאומי (ששינה שמו מלירה לשקל ב-1980 ומיד שוב לשקל חדש ב-1985) איבד אמון בבית ובחו"ל. ביולי 1985 הגיעה האינפלציה החודשית לשיא של 27% בחודש אחד, נתון המזכיר רפובליקות דרום-אמריקאיות יותר מאשר מדינה מפותחת.

בתגובה הוכרזה תוכנית חירום – תוכנית הייצוב הכלכלית – ביוזמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס. במהלך דרמטי, ובליווי צוות יועצים בראשות הכלכלן סטנלי פישר (לעתיד נגיד בנק ישראל), הוקפאו המחירים והשכר, הוטלו קיצוצים בתקציב, השקל החדש נערך לפיחות חד, וארצות הברית העניקה רשת ביטחון פיננסית למהלך. התוכנית הצליחה מעבר למצופה: האינפלציה נבלמה באחת, מירידות תלת-ספרתיות לקרוב ל-20% בשנת 1986 – הישג כביר ששב והוכיח את אמון הציבור במטבע המקומי.

הצעד לווה בכאבים: כוח הקנייה נשחק זמנית, עסקים מסוימים קרסו, והאבטלה עלתה. אך בטווח הארוך, תוכנית הייצוב שינתה את כללי המשחק. היא סימנה מעבר מכלכלה ריכוזית ומדיניות הרחבה חסרת רסן, למשמעת תקציבית, יעד אינפלציה והשתלבות בשוק העולמי.

לקחי ההיפר-אינפלציה הוטמעו עמוק בתודעה הישראלית – מאז 1985, שמירה על יציבות מחירים הפכה יעד-על של המדיניות הכלכלית, מתוך ההבנה שאינפלציה דוהרת עלולה לערער אפילו מדינה חזקה מבפנים. במידה רבה, משבר האינפלציה של שנות ה-80 והתיקון העוקב עיצבו דור חדש של מנהיגי כלכלה ישראלים עם מחויבות לעקרונות יציבות ואחריות פיסקלית.

משבר מניות הבנקים (1983)

במהלך 1983 התחולל אחד המשברים הפיננסיים הכבדים בתולדות ישראל – קריסת הבועה במניות הבנקים. לאורך שנות ה-70 וה-80 המוקדמות, ארבעת הבנקים הגדולים (הפועלים, לאומי, דיסקונט ומזרחי) עסקו במדיניות פסולה של "וויסות מניות" – רכישה עצמית שיטתית של מניותיהם בבורסה במטרה לתמוך במחיריהן. הציבור הרחב האמין שאין סיכון בהשקעה במניות הבנקים, שכביכול "רק עולות".

אך באוקטובר 1983, על רקע אינפלציה גבוהה ולחץ פיננסי, פקעה הבועה: הניסיון הנואש של הבנקים להמשיך לרכוש את מניותיהם קרס תחת כובד ההיצעים, ומחירי המניות צנחו בפתאומיות. ביום חמישי, 6 באוקטובר 1983, נסגרה הבורסה בתל אביב בהוראת שר האוצר יורם ארידור – צעד חירום שנמשך כשבועיים. בתקופה זו גיבשה הממשלה "הסדר חילוץ" דרמטי: המדינה נטלה על עצמה התחייבות לרכוש מהציבור את מניות הבנקים לפי ערכן ערב הקריסה, במועדים עתידיים, כדי למנוע התמוטטות מוחלטת.

כשהבורסה נפתחה מחדש ב-24 באוקטובר, נחתכו מניות הבנקים בכ-17% מיד, והמשק נכנס להלם. למעשה, הבנקים הגדולים הולאמו דה-פקטו – הבעלות עברה לידי הממשלה, ומנהלי הבנקים הקודמים התפטרו בבושת פנים. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט בייסקי הוקמה לחשוף את מחדלי המשבר; היא מתחה ביקורת קשה על הנהלות הבנקים, הרגולטורים ואף על הממשלה שאפשרה את הוויסות, והמליצה על הרחקת ראשי הבנקים מתפקידיהם.

משבר מניות הבנקים עלה לקופת המדינה מיליארדי דולרים בביצוע ההסדר ובהצלת פקדונות הציבור, ומימונו הוסיף עוד לחץ על הכלכלה שכבר הייתה פגיעה. הציבור, שאיבד את חסכונותיו או חלקם, פיתח חוסר אמון כלפי שוק ההון שנמשך שנים. השלכות ארוכות הטווח כללו רפורמות בענף הבנקאות: נאסר על בנקים לעסוק בעתיד בוויסות מניות, הוטלה הפרדה בין פעילות בנקאית מסחרית לבין אחזקות פיננסיות, ושוק ההון הישראלי נפתח בהדרגה לתחרות והשקעות זרות.

המשבר המחיש שיציבות מערכת הבנקאות היא אבן פינה לכלכלה – לקח שהוטמע ברגולציה בשנים הבאות. במבט לאחור, קריסת מניות הבנקים של 1983 המחישה באופן כואב את הסכנה שבהעדר שקיפות ובניהול כושל, אך גם את יכולתה של המדינה להתערב כ"מלווה של מוצא אחרון" ולהציל את המערכת הפיננסית בעת משבר חסר תקדים. אירוע זה תרם לבשלות ולבגרות של שוק ההון הישראלי – מתוך המשבר צמחו מנגנוני פיקוח וניהול סיכונים משופרים, שלימים סייעו לישראל לעבור יחסית בשלום טלטלות פיננסיות עולמיות.

גל העלייה מברית המועצות (1989–1997)

סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 ראו זרם אדיר של עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ששינה מן היסוד את פניה הדמוגרפיות והכלכליות של ישראל. בתוך כשנתיים (1990–1991) הגיעו לארץ קרוב ל-400 אלף עולים חדשים, ומספרם חצה את המיליון עד סוף העשור. לפתע, אוכלוסיית ישראל גדלה בלמעלה מ-20% בפרק זמן קצר – אתגר אדיר שקברניטי המשק כינו "המבחן הכלכלי הגדול מאז קום המדינה".

הממשלה השקיעה משאבים עצומים בשיכון העולים (שיכוני "קרוונים" ואז פרויקטי בנייה מהירים בכל הארץ), בהכשרות מקצועיות ובאולפני עברית. בתחילת גל העלייה, האבטלה זינקה לכ-11% עקב תוספת כוח העבודה העצומה, אך בתוך שנים ספורות השילוב המוצלח של רבים מהעולים בשוק התעסוקה הוביל דווקא לירידה באבטלה ולצמיחה מואצת. למעשה, במחצית הראשונה של שנות ה-90 נהנה המשק מצמיחה שנתית יוצאת דופן של 6%–7.5%, ובמצטבר גדל התמ"ג ביותר מ-40% בשש שנים – "נס כלכלי" לכל הדעות.

רבים מהעולים הביאו עימם השכלה גבוהה בתחומי המדע, ההנדסה, הרפואה והאמנויות. אף שעלו ללא ממון, כישוריהם היו נכס למדינה: מהנדסים ומתכנתים רוסים השתלבו בתעשיות עתירות הידע והקימו דור חדש של אנשי הייטק; מוזיקאים ואמנים מועלים אלו העשירו את חיי התרבות; ורופאים ואנשי מדע רבים הצטרפו לאקדמיה ולמערכת הבריאות. גם יזמות עסקית פרחה – עולים הקימו עסקים קטנים ותרמו לתחרות ולצרכנות.

ישראל הפכה בשנים אלו ל"חברת מהגרים" תוססת: רוסית נשמעה ברחובות, שלטי חנויות תורגמו, והסופרמרקטים הציעו מוצרים חדשים שקלטו מטעמי העולים. מבחינה מאקרו-כלכלית, גל העלייה שימש מקפצה למשק שקודם לכן דישדש. הביקוש העצום לדיור הניע תנופת בנייה, הצריכה גדלה, והכנסות המדינה ממסים תפחו (מה שסייע להפחית את יחס החוב-תוצר).

עם זאת, לאחר אמצע שנות ה-90 התמתנה תנופת הצמיחה: כשהעלייה הואטה, נחשפו אתגרי עומק – הפריון בתעשייה לא גדל די הצורך, הגירעון במאזן התשלומים התרחב, ובסוף העשור נקלע המשק למיתון של כשלוש שנים. היו גם מחירים חברתיים: לא כל העולים השתלבו מייד במקצועותיהם – זכורה התופעה הכואבת של "דוקטורנטים כנהגי מוניות" – רבים מבעלי התארים נאלצו לעבוד בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם בשנותיהם הראשונות. אולם בטווח הארוך, רובם מצאו את דרכם.

שילובם שדרג את ההון האנושי של ישראל באופן דרמטי. גל העלייה הרוסית נחשב עד היום לאחת ההצלחות הגדולות של ישראל: הוא לא רק היה מהלך הומניטרי ולאומי, אלא גם מהלך כלכלי משתלם שהצעיד את ישראל קדימה. בזכות מיליון העולים מבריה"מ, ישראל של שנות ה-2000 נכנסה לעידן חדש – עם שוק עבודה מיומן ומגוון יותר, קהל צרכנים גדול, וקשרים ענפים למדינות חבר העמים לשעבר.

לא במקרה, כלכלנים משווים את ההשפעה החיובית של גל העלייה הזה להשפעת גילוי משאב טבע – רק שכאן המשאב הוא ההון האנושי. המהלך לימד שעם תכנון נכון, גם אתגר עצום יכול להפוך להזדמנות פז.

צמיחת ההיי-טק והפיכת ישראל ל"סטארט-אפ ניישן" (משנות ה-90 והלאה)

בשנות ה-90 החלה ישראל לטפס אל צמרת עולם הטכנולוגיה והחדשנות, תהליך שהקנה לה את הכינוי המפורסם "אומת הסטארט-אפ". אמנם זרעי ההיי-טק נזרעו עוד קודם – התעשייה הצבאית והאקדמיה פיתחו מאז שנות ה-60 וה-70 יכולות טכנולוגיות (בפיתוח מכ"מים, מחשבים, ותקשורת לוויינים למשל). אך הפריצה האזרחית הגיעה בשלהי המאה ה-20: ממשלת ישראל השכילה להשיק בשנת 1993 את תוכנית "יוזמה" – קרנות הון-סיכון במימון משותף עם המדינה – שעודדו משקיעים פרטיים לממן חברות סטארט-אפ מקומיות.

באותה עת, על רקע הגלובליזציה ושגשוג תעשיית המחשבים בארה"ב, החלו צצים בישראל סטארט-אפים חדשניים בתחומי התוכנה, האלקטרוניקה והתקשורת. דוגמה בולטת היא חברת Mirabilis שפיתחה את תוכנת ה-ICQ (חלוצה במסרונים מיידיים) ונמכרה ל-AOL בסכום עתק ב-1998 – עסקה שעוררה השראה לדור שלם של יזמים. גם חברת M-Systems שפיתחה את הדיסק-און-קי (ההתקן הזעיר לאחסון נתונים) התפרסמה בעולם.

"בועת הדוט-קום" העולמית לקראת שנת 2000 האיצה את קצב גיוסי ההון של חברות ישראליות, ובשנת 2000 היו כבר עשרות חברות ישראליות בנאסד"ק. למעשה, בתחילת 2009 נסחרו בנאסד"ק 63 חברות ישראליות – יותר מאשר מכל מדינה זרה אחרת בעולם. נתון מדהים זה ממחיש כיצד מדינה בת כמה מיליוני תושבים עקפה מדינות ענק מבחינת נוכחותה בזירת ההייטק הגלובלית.

איך קרה הפלא הזה? שילוב נסיבות ייחודי: הון אנושי איכותי (בוגרי מערכת חינוך מדעית, יוצאי יחידות טכנולוגיות של צה"ל, ומהגרים משכילים מבריה"מ), תרבות של יצירתיות ופתרון בעיות (חוצפה ישראלית, אלתור וחשיבה "מחוץ לקופסה"), תמיכה ממשלתית נכונה (תקציבי מו"פ, הקלות מס, וקרנות "יוריקה" ו"יוזמה"), וכן חיבור לשוק האמריקאי (באמצעות מרכזי פיתוח שהקימו בארץ תאגידי ענק כ-IBM, אינטל, מיקרוסופט ואחרים).

בתוך כעשור, הפכה ישראל ממדינה המזוהה עם תפוזים וטקסטיל, לכוח מוביל בתחומי שבבים, תוכנות אבטחת מידע, ציוד רפואי ותקשורת. בראשית המאה ה-21 כמעט כל בית ישראלי הכיר מישהו שעובד ב"הייטק", ועבור צעירים רבים נפתח מסלול קריירה חדש של יזמות טכנולוגית. המשק הישראלי השתנה מבפנים: חלקה של תעשיית ההייטק בתמ״ג ובייצוא גדל בהתמדה (כיום מעל 50% מהייצוא הישראלי הוא בענפי טכנולוגיה עילית), והשקעות הון זר זרמו למדינה.

לצד ההצלחות, הגיעו גם אתגרים: ההייטק יצר משרות משתלמות ומיסוי גבוה, אך גם פערים חברתיים לעומת מגזרים מסורתיים; תלות במשק העולמי הטמיעה סיכונים (כמשבר ההייטק העולמי ב-2000 והמשבר הפיננסי ב-2008, שהאטו זמנית את הצמיחה). ואולם, המוניטין של ישראל כאומת חדשנות נותר בעינו. ספר רב-מכר בשם "Startup Nation" שפורסם ב-2009 קיבע את המותג של ישראל ככר פורה לחדשנות טכנולוגית, וקובעי מדיניות מכל העולם הגיעו ללמוד את ה"מודל הישראלי".

המורשת הכלכלית של מהפכת ההייטק ברורה: ישראל הפכה למדינה בעלת הכנסה לאומית לנפש מהגבוהות בעולם, עם עודפי ידע ויצירתיות המייצרים ערך ופותרים בעיות גלובליות (ממתקן השקיה בטפטוף ועד שבבי מובייל, מתוכנות אנטי-וירוס ועד רכבי אוטונומיה). הסיפור הזה מדגים כיצד חזון, השכלה וחוצפה יכולים להפוך אומה קטנה ודלת משאבים טבעיים למעצמה טכנולוגית – ולהקנות לכלכלתה עוגן חדש של צמיחה ועוצמה בינלאומית.

הצטרפות ל-OECD (2010)

בחודש מאי 2010 הגיעה ישראל לאבן דרך סמלית אך משמעותית: היא הוזמנה והתקבלה כחברה מלאה בארגון ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי), "מועדון המדינות המפותחות". הצטרפות זו הגיעה לאחר כ-15 שנות מאמץ דיפלומטי וכלכלי לעמידה בסטנדרטים הנדרשים, וכל ממשלות ישראל בעשורים הקודמים ראו בה יעד אסטרטגי. קבלת ישראל לארגון התקבלה פה אחד על ידי 31 המדינות החברות דאז – הישג שהעיד על השדרוג במעמדה הבינלאומי של ישראל.

למהלך היו משמעויות כלכליות חשובות: ראשית, הוא היווה הכרה גלובלית בכך שכלכלת ישראל הגיעה לבשלות ולנורמות של העולם המפותח, למשל בתחומי שקיפות, ממשל תאגידי, שמירת זכויות קניין ומאבק בשחיתות. שנית, חברות ב-OECD נתנה "חותמת איכות" שהגבירה את אמון המשקיעים הזרים בישראל – ציפו שהדבר ישפיע לחיוב גם על דירוג האשראי של המדינה ועל הוזלת עלויות גיוס ההון עבורה. ואכן, בשנים שלאחר 2010 נרשמה עלייה בהשקעות הזרות בישראל, ובמידה מסוימת ניתן לזקוף זאת גם לתו התקן היוקרתי של חברות ב-OECD.

בנוסף, ההצטרפות חייבה את ישראל ליישם רפורמות שונות, בין השאר בתחומי הגנת הסביבה, תחרותיות המשק והצמצום באי-שוויון – בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים של הארגון. למשל, ישראל התחייבה להפחית זיהום אוויר, לטייב את הטיפול בפסולת ולעודד תעסוקת אוכלוסיות מודרות, במטרה להתקרב לממוצעים של המדינות המפותחות.

מעבר לתועלות הישירות, חברות ב-OECD שמה את ישראל סביב אותו שולחן עם הכלכלות החזקות בעולם, מה שאִפשר להחליף ידע ומדיניות עם מדינות מתקדמות. אנשי אוצר ובנק ישראל קיבלו גישה למחקרים השוואתיים ולמדדים שבהם ניתן לבחון את ביצועי ישראל (למשל בתחום החינוך, הבריאות, התשתיות) לעומת מדינות ה-OECD, ובכך לקבל תמריץ לשיפור. ואכן, דו"חות ה-OECD לאורך העשור העוקב שימשו מקור לדיונים ציבוריים – למשל הדגשת הפערים החברתיים הגבוהים בישראל בהשוואה לעולם או התוצאות הנמוכות יחסית במבחני החינוך. כך הפכה ההצטרפות לארגון גם לכלי לחץ לשינוי פנימי.

ניתן לסכם שהכניסה ל-OECD הייתה רגע של גאווה לאומית – הכרה רשמית בהפיכת ישראל למדינה בעלת כלכלה חזקה, חדשנית ומפותחת. זה היה אות לכך שמדינה שקמה בעוני ובצנע, ושסבלה מהיפר-אינפלציה ומשברים, הצליחה להתייצב בשורה אחת עם המעצמות הכלכליות. במקביל, ההצטרפות היוותה מחויבות: ישראל לקחה על עצמה לעמוד ביעדים ובסטנדרטים של המדינות המפותחות, אתגר שלא מסתיים ביום קבלה חגיגי אחד אלא נמשך במעקב מתמיד.

חוק בנק ישראל החדש (2010)

במקביל למאמצים הבינלאומיים לשיפור מעמדה הכלכלי, ישראל גם חיזקה את יסודות המדיניות הפנימית שלה. במרץ 2010 אישרה הכנסת פה אחד חוק חדש לבנק ישראל, שהחליף את החוק הישן מ-1954. חוק זה עיגן את עצמאות הבנק המרכזי באופן ברור וחד-משמעי, והגדיר לראשונה בחקיקה מודרנית את יעדיו ומבנהו של בנק ישראל.

על פי החוק החדש, המטרה העיקרית של הבנק היא שמירה על יציבות המחירים (ריסון אינפלציה), ולשם כך הוא עצמאי לבחור את פעולותיו ולהפעיל את סמכויותיו בלי התערבות פוליטית. זהו שינוי משמעותי לעומת העבר, שבו לא תמיד היה ברור אם הממשלה יכולה לכפות על הנגיד מדיניות (למשל בימי האינפלציה של שנות ה-80).

בנוסף, החוק ייסד מנגנוני קבלת החלטות מודרניים: ועדה מוניטרית בת ששה חברים (שלושה מבנק ישראל ושלושה נציגי ציבור) הוקמה כדי לקבוע את שיעור הריבית והמדיניות המוניטרית בכלל, במקום שהנגיד יחליט לבדו. כמו כן, הוקמה מועצה מנהלית לפקח על הניהול התפעולי והתקציבי של הבנק, כדי להבטיח שקיפות ובקרה (מנגנון לאיזון עצמאות הבנק).

החוק החדש חיזק עוד יותר את מעמדו של נגיד בנק ישראל כקובע מדיניות מוניטרית באופן מקצועי, שאינו כפוף למשרד האוצר בענייני שכר וכדומה. למעשה, עם חקיקת החוק הצטרפה ישראל למועדון המדינות שבהן הבנק המרכזי הוא עצמאי לחלוטין, בדומה לפדרל ריזרב האמריקאי או הבנק המרכזי האירופאי. נגיד בנק ישראל באותה תקופה, סטנלי פישר, אף הביע סיפוק (לצד הסתייגות קטנה על כך שהבנק נותר כפוף לפיקוח משרד האוצר בענייני שכר עובדי הבנק).

ואולם, מבחן התוצאה של החוק היה ברור כבר בשנים הראשונות: המדיניות המוניטרית של ישראל הפכה עקבית ויציבה יותר. בנק ישראל הוריד והעלה ריבית בהתאם לצרכים ארוכי טווח של המשק, ולא לפי לוח השנה הפוליטי. קביעת יעד אינפלציה סטטוטורי (1%-3% בשנה) והענקת הכלים להשגתו תרמו לכך שבשנות ה-2010 האינפלציה בישראל נותרה נמוכה ויציבה יחסית. יתרה מכך, החוק איפשר לבנק להתערב בשוק מט"ח כדי למנוע ייסוף יתר של השקל ולשמור על התחרותיות – צעד שאולי היה שנוי במחלוקת פוליטית אך התבצע על בסיס שיקול דעת מקצועי.

התובנה המרכזית מהמהלך היא שחוסן כלכלי תלוי גם במוסדות חזקים. חוק בנק ישראל 2010 חיזק את אמון הציבור והשווקים בכך שהמדיניות המוניטרית בישראל תהיה עקבית, מקצועית ומשוחררת מלחצים קצרי-טווח. הישג זה הוכיח עצמו במיוחד בעשור שלאחר מכן, כאשר עמידות המשק לטלטלות (כמו המשבר הגלובלי של 2008 או אירועים גיאו-פוליטיים) גברה בזכות ניהול מאקרו-כלכלי זהיר. חקיקת החוק הייתה צעד נוסף במגמת ה"התבגרות" של כלכלת ישראל – קבלת כללי המשחק של שווקים מודרניים, שבהם שקיפות ואחריות מחליפות אלתורים ופשרות פוליטיות.

מחאת האוהלים והצדק החברתי (2011)

בקיץ 2011 שטפה את ישראל מחאה אזרחית רחבת-היקף שחרתה על דגלה את הדרישה ל"צדק חברתי". מה שהתחיל כיוזמה ספונטנית של צעירה תל אביבית בשם דפני ליף, שהקימה אוהל בשדרות רוטשילד לאחר שלא הצליחה לעמוד במחירי שכר הדירה, התפתח בתוך ימים ספורים ל"שדרת אוהלים" ארוכה בלב תל אביב ומשם לתופעה ארצית. אלפי אוהלים נפרשו בערי ישראל – מתל אביב וירושלים ועד באר שבע וקריית שמונה – ושכונות ארעיות שלמות קמו בדרישה להקלת נטל יוקר המחיה.

הטריגר המיידי היה מצוקת הדיור: מחירי הדירות זינקו בכ-40% בין 2007 ל-2011 (אחוז עלייה חסר תקדים שיצר דור צעיר ללא יכולת לרכוש דירה). אולם במהרה המחאה התרחבה לנושאים חברתיים-כלכליים רבים: יוקר מוצרי המזון (זכור "חרם הקוטג'" שקדם למחאה), שחיקת מעמד הביניים, ריכוזיות המשק ותאוות בצע של בעלי הון, והזנחת השירותים הציבוריים.

עשרות ואף מאות אלפי אזרחים מכל שכבות החברה יצאו לצעדות ולהפגנות, בשיאן ההפגנה בכיכר המדינה בתל אביב בספטמבר 2011 שבה נאמד מספר המשתתפים בכ-300–400 אלף – אחת ההפגנות הגדולות בתולדות ישראל. האווירה באותה עת הייתה יוצאת דופן: משפחות עם ילדים צעדו עם עגלות, סטודנטים, עובדים סוציאליים, רופאים ומתמחים – כולם התאחדו תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי". היה זה מפגן סולידריות אזרחית ממוקד בנושאי פנים, בשונה ממחאות פוליטיות ביטחוניות שהורגלנו אליהן.

ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, הופתעה בעוצמת התסכול הציבורי. תחילה היססו קברניטי המשק כיצד להגיב – חלקם גינו את המוחים כ"אנרכיסטים" או טענו שאין כסף לקיים את דרישותיהם. אך עד מהרה הבינו שאין להתעלם: בסוף אוגוסט 2011 החליטה הממשלה על שורת צעדים. הוקמה ועדת טרכטנברג בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג כדי להציע מתווה לתיקונים חברתיים-כלכליים.

המלצות הוועדה כללו, בין היתר: הגדלת מלאי הדיור בר-השגה (האצת תכנון ובנייה), הרחבת חינוך חינם לגיל הרך (מגיל 3), הפחתת מכסים להגברת תחרות במחירי המזון, הגדלת מס ההכנסה על העשירונים העליונים והפניית התקציב לשירותים חברתיים. למרות ביקורת מצד חלק ממנהיגי המחאה (שטענו שהמלצות טרכטנברג אינן מספיקות), אימצה הממשלה חלקים ניכרים מהן – לדוגמה, חינוך חינם לגילאי 3-4 נכנס לתוקף והקל על הורים צעירים, המסים העקיפים (כמו מע"מ) לא הועלו כפי שתוכנן, וננקטו צעדים לחיזוק התחרותיות במשק.

נוסף לכך, נושא הריכוזיות במשק טופל באמצעות ועדה אחרת (ועדת הריכוזיות) שחוקקה ב-2013 מגבלות על פירמידות שליטה של טייקונים. ההשפעה ארוכת הטווח של מחאת 2011 הייתה שינוי כיוון בשיח הציבורי: סוגיות כלכליות-חברתיות כמו יוקר המחיה, שכר המינימום, עלות הדיור והפערים החברתיים קיבלו משקל גבוה בדיון הציבורי ובהכרעות פוליטיות בשנים הבאות. מפלגות חדשות (למשל "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, וכולנו בראשות משה כחלון) זכו לתמיכה תוך התמקדות באג'נדה חברתית-כלכלית.

גם רפורמות שבאו בשנים שלאחר מכן – הפחתת מסי קנייה על מזון, פירוק מונופולים בענף המזון, הסדרת שוק השכירות (חוק שכירות הוגנת) ועוד – שורשיהן במחאה ההיא. כמובן, המחאה לא פתרה באורח פלא את כל הבעיות: עשור לאחר מכן, מחירי הדיור אף האמירו שוב, והפערים עודם גבוהים. אך יש הסבורים שאלמלא מחאת 2011, הלחץ הציבורי לשינוי היה חלש בהרבה.

באותו קיץ לוהט הציבור בישראל הבהיר למנהיגיו שכלכלה אינה רק צמיחה ומאקרו-נתונים – היא גם איכות חיים, צדק והוגנות. סיפור המחאה ממחיש את כוחו של ציבור נחוש להשפיע על סדר היום, ומזכיר שהיציבות החברתית היא תנאי יסוד לקיימות כלכלית. הרבה לפני ש"מעמד הביניים" הפך למטבע לשון, בקיץ 2011 הוא זעק את זעקתו – והמערכת למדה להקשיב.

גילוי והפקת הגז (תמר 2013, לווייתן 2019 והרחבות עד 2025)

בשלהי העשור הראשון של שנות ה-2000 התחוללה "מהפכת הגז הטבעי" בישראל – שינוי שעליו חלמו דורות של גיאולוגים. אחרי שנים של חיפושי נפט וגז מאכזבים (ביטוי עממי היה "יותר סיכוי למצוא מים בחפשך נפט בארץ"), הגיע לפתע המזל: בשנת 2009 התגלה מאגר הגז הענק "תמר" כ-90 ק"מ מערבית לחיפה, ובעקבותיו ב-2010 התגלה "לווייתן" – מאגר גדול אף יותר מול חופי הארץ. תגליות אלו שינו כליל את מאזן האנרגיה של ישראל.

עד אז, ישראל הייתה תלויה לחלוטין ביבוא מקורות אנרגיה (נפט, פחם וגז נוזלי) וכמעט שלא הפיקה דבר מאדמתה. כעת, בתוך מספר שנים, עמדה להפוך למדינה עצמאית באנרגיה, ואף יצואנית גז. מועד ההפקה הגיע מהר יחסית: במרץ 2013 החל מאגר תמר להזרים גז טבעי אל חופי ישראל, ואיתו חלפו הימים של הסתמכות על גז יקר ממצרים (אספקת הגז המצרי אף נפסקה ב-2011 עקב חבלות בצינור בסיני).

הגז מתמר – מאגר המכיל כ-300 מיליארד מ"ק (BCM) – החליף בהדרגה את השימוש בדלקים המזהמים בתחנות הכוח. התוצאה המיידית הייתה ייצור חשמל זול ונקי יותר לצרכן הישראלי, וחיסכון של מיליארדים ביבוא דלקים. בדצמבר 2019 חובר גם מאגר לווייתן לפעילות והחל להפיק גז. לווייתן הוא מאגר עצום (הערכה של כ-500 BCM) ולהפקתו נבנתה אסדת הפקה גדולה בלב ים.

עם הפעלת לווייתן בסוף 2019, הכפילה ישראל כמעט את קצב הפקת הגז שלה – מכ-10 BCM בשנה (מתמר בלבד) לכ-20 BCM בשנת 2021, כאשר חלק משמעותי מנפח זה מיועד לייצוא. ישראל חתמה על חוזים משמעותיים למכירת גז טבעי לירדן ולמצרים, וב-2022 אף נחתם מזכר הבנות לייצא גז ישראלי לאירופה דרך מתקני הנזלה במצרים – על רקע הביקוש האירופי בשל משבר הגז עם רוסיה.

ההשפעות הכלכליות של הגז טבעי רבות-פנים: בראש ובראשונה, חשבון האנרגיה של ישראל הצטמצם דרמטית. ממשק שהיה מייבא בעשרות מיליארדים דלק מחו"ל, הוא כעת בעל מקורות מקומיים – מה שהקטין את הגירעון המסחרי של ישראל וחיזק את השקל. שנית, המדינה נהנתה מהכנסות משמעותיות מתמלוגים וממסים על רווחי הגז. בשנים הראשונות ההכנסות הסתכמו במאות מיליוני שקלים בשנה, וב-2022, עם הגידול בייצוא, זינקו לכ-3.3 מיליארד ש"ח בשנה.

אמנם סכומים אלו מהווים אחוזים בודדים מתקציב המדינה, אך עם התרחבות ההפקה (לווייתן צפוי להתרחב לכ-21 BCM בשנה עד 2025) – ההכנסות צפויות לגדול עוד. לשם ניהול חלק מהכנסות העתק העתידיות, הוקמה "קרן העושר הלאומית" (הקרן לאזרחי ישראל) שבקיץ 2022 החלה לפעול רשמית לאחר שנצברו בה מעל מיליארד ש"ח. הקרן תשקיע את כספי המס המיוחד על רווחי הגז בחו"ל, ובשנים הבאות תזרים חלק מהרווחים לתקציב המדינה לטובת חינוך, רווחה או פרויקטים לאומיים – במטרה להבטיח שחלק מהעושר הטבעי יישמר גם לדורות הבאים.

זווית נוספת היא גיאו-פוליטית: לראשונה, משאב טבע משמעותי מעניק לישראל "כוח אנרגטי" במזרח התיכון. הסכמי הגז עם ירדן ומצרים לא רק מכניסים מטבע זר, אלא גם יוצרים תלות חיובית של מדינות שכנות בישראל, מה שתורם ליציבות אזורית. לדוגמה, מאז 2020 זורם גז ישראלי לירדן, ומספק כ-80% מייצור החשמל הירדני – אינטרס מוחשי של ההאשמים בשימור יחסים תקינים. גם הקשרים עם מצרים התהדקו דרך שיתוף פעולה בתחום הגז, ומתוכננים פרויקטים משותפים של הנזלת גז.

לצד היתרונות, לא נעדרו מחלוקות: ויכוחים ציבוריים התלהטו סביב "מתווה הגז" – מדיניות הפיקוח על מונופול הגז, חלק המדינה ברווחים (וועדת ששינסקי קבעה מס מיוחד גבוה), סוגיית ייצוא מול שמירת עתודות לדורות הבאים, ומיקום אסדות ההפקה מחשש לזיהום. אך בסופו של דבר, מרבית הקולות הסכימו שהגז הוא ברכה למשק.

במבט מאקרו, מעבר המשק הישראלי לגז טבעי הפחית באופן ניכר את זיהום האוויר ופליטות גזי החממה מייצור חשמל, הוריד את חשבון החשמל לאזרחים, שיפר את הביטחון האנרגטי (אין עוד תלות בגז ממצרים שזרימתו הופסקה פתאום בעבר), והעמיד מגזר חדש – תעשיית אנרגיה – כמנוע צמיחה. ניתן אף לומר שתגליות הגז היו אחת מאבני הדרך שהפכו את ישראל בשנות ה-2010 מכלכלה מתפתחת לכלכלה מפותחת ומשגשגת.

ואם לחזור לאנקדוטה סימבולית: מאגר "תמר" נקרא כך על שם נכדתו של הגיאולוג הישראלי יוסי לנגוצקי, שיזם והתעקש על קידוחי הים – מימוש חזון של אדם אחד שצמח והאיר עידן חדש למשק שלם. עתה, עם אופק של עשרות שנות גז קדימה, ישראל ניצבת בפני אתגר נעים: כיצד לנצל בתבונה את העושר שנפל בחיקה, כדי לגוון את המשק, לחזק את הכלכלה לטווח ארוך, ואולי אף להכין את הקרקע ליום שאחרי הגז – בעולם שעובר לאנרגיות מתחדשות.

מגפת הקורונה (2020)

בשנת 2020, כמו שאר העולם, התמודדה ישראל עם טלטלה כלכלית חסרת תקדים בשל התפרצות נגיף הקורונה. גל המגפה שהחל במרץ 2020 הביא את הממשלה לנקוט בצעדים חריפים לבלימת התחלואה: הטלת סגרים כלל-ארציים, סגירת נמלי תעופה, מוסדות חינוך, מסעדות, מוקדי בילוי וקניונים, והגבלות תנועה קיצוניות. צעדים אלה הצילו חיים אך גבו מחיר כבד מהמשק.

בתוך שבועות ספורים נעצר חלק גדול מהפעילות הכלכלית: התוצר המקומי צנח בשיעור דרמטי (בשנת 2020 התכווץ התמ"ג בכ-2.2%–2.5%, הנתון הרע ביותר מאז שנות ה-50), שיעור האבטלה זינק באביב 2020 לכ-25% מכוח העבודה, וענפי התיירות, התעופה, התרבות והמסחר סבלו מפגיעה אנושה. ישראל, שנכנסה למשבר במצב פיסקלי טוב יחסית, פתאום ניצבה בפני שוקת שבורה: מאות אלפי עובדים הוצאו לחל"ת (חופשה ללא תשלום) או פוטרו, עסקים קטנים נאבקו על הישרדותם, והגירעון התקציבי נסק מעל 11% תוצר בשל הירידה החדה בהכנסות ממסים והגידול בהוצאות החירום.

הממשלה, מצידה, השיקה חבילות סיוע חסרות תקדים: דמי אבטלה והקלות גם לעצמאים (לראשונה שולמו "מענקים" לבעלי עסקים), דחיית תשלומי הלוואות, מענקים לכל אזרח (צעד שנוי במחלוקת שהוביל ראש הממשלה נתניהו מתוך רצון להמריץ את הצריכה), והגדלת תקציבי מערכת הבריאות לרכש ציוד רפואי ומימון בתי חולים. בנק ישראל הוריד את ריבית הבסיס לרמת שפל כמעט אפסית והפעיל תוכניות רכישת אג"ח (הרחבה כמותית) כדי לשמור על נזילות ועלות אשראי נמוכה.

החברה הישראלית גילתה צדדים יפים של סולידריות: משלוחי מזון לקשישים, יוזמות תמיכה בעסקים מקומיים, ומעבר מהיר ללמידה מרחוק ולעבודה מהבית בקרב מגזרי ההייטק והשירותים. מצד שני, היו גם חיכוכים – מגזרים שונים כמו השכירים הצעירים, בעלי המסעדות ואמני תרבות, חשו שהסיוע אינו מספיק. ככל שהמגפה התמשכה (עם גל שני בסוף 2020), התגבר הלחץ לפתוח את הכלכלה.

כיצד עיצב משבר הקורונה את כלכלת ישראל? ראשית, הוא המחיש את חשיבות מדינת הרווחה: רשת הביטחון הסוציאלי של ביטוח לאומי עודכנה והורחבה כדי למנוע קריסה חברתית, והציבור הפנים את ערך הביטוח הסוציאלי בעתות משבר. שנית, המגפה האיצה תהליכים טכנולוגיים – עסקים ומוסדות האיצו דיגיטציה, אימצו עבודה מרחוק, מסחר אלקטרוני ושירותים מקוונים, מה שתרם לפריון ולחדשנות בטווח הארוך.

למעשה, למרות המיתון הקשה ב-2020, ענף ההייטק הישראלי שגשג בתקופת הקורונה: ביקוש עולמי לטכנולוגיות דיגיטליות הקפיץ את יצוא השירותים, והיה גורם ממתן במשבר. נתון בולט הוא שהתוצר בענף ההייטק דווקא צמח בכ-12% בשנת 2020, בזמן ששאר המשק הצטמצם. המשמעות היא שהמשבר, חריף ככל שהיה, פגע באופן מאוד לא-אחיד: עובדי תיירות ומסעדנות נפגעו קשות, בעוד מהנדסי תוכנה ב"זום" ראו המשך עבודה ואף גידול בה.

שלישית, ניהול המשבר הגדיל את החוב הציבורי, אך בשל אמון השווקים והעלות הנמוכה של החוב, ישראל הצליחה לממן את הסיוע ללא משבר חוב. היחס חוב-תוצר עלה מכ-60% לפני הקורונה לכ-73% אחריה – נסיגה של כעשור לאחור – אך נותר נסבל. רביעית, בעקבות המשבר עלה השיח על חוסן לאומי כלכלי: הבנה שיש לבנות מלאי רזרבות למקרי חירום (בנק ישראל אכן צבר יתרות מט"ח גדולות), לחזק את מערכת הבריאות שגם להיבטיה הכלכליים (למשל מוכנות בתי חולים) יש השפעה מכרעת, ולגבש מנגנונים מתוחכמים של "מענקי איזון" בעת אירועי קיצון.

עם תחילת מבצע החיסונים בסוף 2020 והתאוששות עולמית ב-2021, ישראל זינקה חזרה: שנת 2021 רשמה צמיחה מרשימה של 8.2% בתמ"ג, מהגבוהות במדינות המערב, ואבטלה ירדה במהירות. התאוששות זו – מין "קפיצה לאחור ואז קדימה" – הוכיחה את העמידות של הכלכלה הישראלית.

בסיכומו של דבר, משבר הקורונה היה קריאת השכמה: הוא הזכיר שלצד אתגרי ביטחון, קיימים איומים מסוג חדש – פנדמיות – עם פוטנציאל לשבש כלכלה וחברה. ישראל עמדה באתגר באופן משביע רצון יחסית, אך למדה שיעור בענווה: גם משק מודרני ומשגשג יכול למצוא עצמו בקיפאון מלא כמעט בין-לילה. לקחים נוספים הם חשיבות הגיוון הכלכלי (משק עם הייטק חזק שרד טוב יותר) ושמירת עודפים בתקופות טובות לימים קשים. משבר הקורונה ייזכר כתקופה שבה ישראלים חוו, אולי לראשונה, מצוקה כלכלית-חברתית כוללת שמקורה אינו מלחמה – ונוכחו לדעת שהסולידריות והגמישות של החברה הם שמאפשרים גם לכלכלה לעבור סערה.

המשבר הכלכלי סביב הרפורמה המשפטית (2023)

בשנת 2023 ניצבה ישראל בעין סערה כלכלית-פוליטית ייחודית: משבר שפרץ סביב תוכנית ממשלתית לרפורמה נרחבת במערכת המשפט, אשר הקרינה באורח מיידי על הכלכלה. בראשית אותה שנה הכריזה הממשלה ה-37 (בראשות בנימין נתניהו) על כוונתה לבצע שינויים מרחיקי לכת במבנה מערכת המשפט – צעדים שכללו בין היתר שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, הגבלת עילת הסבירות, ואפשרות לכנסת להתגבר על פסיקות בג"ץ.

ההצעות הללו עוררו פולמוס חסר תקדים בחברה הישראלית, שכלל הפגנות המוניות שבועיות נגד הרפורמה, מחאות מצד ראשי המשק והייטק, ואף אזהרות פומביות מצד כלכלנים בכירים (לרבות נגיד בנק ישראל וחתני פרס נובל) מפני נזק חמור לכלכלה אם העצמאות המשפטית תיפגע.

כבר ברבעון הראשון של 2023 נראו סימני פגיעה בכלכלה: השקל הישראלי נחלש משמעותית מול הדולר והאירו – שער החליפין חצה את רמת 3.7–3.8 שקלים לדולר, הפיחות החד ביותר מאז 2008, מה ששיקף יציאת מטבע זר וחששות משקיעים. בורסת תל אביב הציגה ביצועי חסר לעומת מדדי העולם, כאשר מניות הבנקים והטכנולוגיה נפגעו ביותר.

חברות הזנק ישראליות דיווחו על קושי בגיוס הון בחו"ל, ומשקיעים זרים הקפיאו השקעות בשל "אי-ודאות רגולטורית". נתוני בנק ישראל הראו יציאה של מיליארדי דולרים מחשבונות ישראליים לבנקים בחו"ל – מעין "הצבעת אי-אמון" שקטה של חלק מהציבור בכלכלה המקומית. במקביל, מספר הולך וגובר של יזמי הייטק הודיעו כי ירשמו את החברות החדשות שלהם בחו"ל ולא בישראל כל עוד אי-הוודאות נמשכת.

טלטלה נרשמה גם בזירה הפנימית: אמון הצרכנים צנח, מדד מנהלי הרכש (סימן מקדים לפעילות עסקית) התדרדר לטריטוריה של התכווצות, ושוק הדיור שקפא על שמריו. משרד האוצר נאלץ להוריד תחזיות צמיחה, וסוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות – מודיז ופיץ' – פרסמו אזהרות חריגות כי פגיעה במערכת האיזונים והבלמים עלולה להחליש את הדירוג של ישראל. באפריל 2023 אף שינתה מודיז את תחזית הדירוג של ישראל מ"חיובית" ל"יציבה", בציינה את הסיכון שהרפורמה תפגע באקלים ההשקעות.

בכירים בתעשיית ההייטק, ענף שהוא מנוע צמיחה מרכזי, התריעו שהרפורמה "מסכנת את נס כלכלת ישראל" – שכן הצלחת ההייטק מבוססת גם על מערכת משפט יציבה והגנה חזקה על קניין רוחני וזכויות חוזים, כפי שמשקיעים זרים דורשים.

נתונים החל מאמצע 2023 גילו תמונה מורכבת: מצד אחד, המשק הישראלי עדיין הפגין חוסן – האבטלה נותרה נמוכה, והיצוא (בעיקר שירותי תוכנה) המשיך לזרום; מצד שני, היו עדויות ברורות לבלימה: גיוסי ההון בהייטק ב-2023 נפלו בכ-60% לעומת השנה הקודמת – ירידה חדה בערך כפול מהמגמה העולמית.

הממשלה טענה שהגורמים לשחיקה הכלכלית הם בעיקר גלובליים (אינפלציה עולמית, עליית ריביות וחולשת סקטור הטק בארה"ב), ולאו דווקא מקומיים. ואכן, חלק מהתופעות השתלבו במגמה רחבה יותר: 2022–2023 היו שנים קשות לענף הטכנולוגיה בעולם, עם ירידה בהשקעות ובשווי החברות אחרי גאות הקורונה. אולם רבים מכלכלני ישראל סברו שהאי-ודאות הפנימית האיצה והעמיקה את ההידרדרות המקומית.

במה התבטא המשבר הכלכלי-משפטי? ניתן לציין מספר מדדים: ירידה בהשקעות זרות בהייטק – משקיעים וקרנות העדיפו לסיים סבבי השקעה קיימים אך נמנעו מלפתוח חדשים בישראל; פגיעה באמון העסקים – סקרים הצביעו על ירידה חדה במדד אמון העסקים; בריחת הון אנושי – סוכנויות דיווחו על עלייה בבקשות רילוקיישן של עובדים ישראלים לחו"ל ועל התעניינות גוברת בהוצאת דרכונים זרים.

גם הגירעון התקציבי גדל מהר מהצפוי, בין השאר בשל ירידה בהכנסות ממיסי חברות והייטק (עדות להאטה ברווחיות), מה שהגביל את יכולת הממשלה להגדיל הוצאות או לסבסד את יוקר המחיה. תמונה מוחשית צייר הפרשן יואב לימור ביולי 2023: "יעיד על כך המצב הכלכלי: גירעון גדל, ירידה בהכנסות ממסים, נסיגה דרמטית בהשקעות זרות בהייטק, סימנים לבריחת מוחות, פיחות בשקל ועוד". תיאור זה מתמצת תחושה של משבר שבמידה רבה היה "מעשה ידי אדם" ולא כוח עליון.

אם משברי עבר (1973, 2001, 2008, 2020) נכפו מבחוץ או מהטבע, הרי שב-2023 קיבלנו המחשה כיצד אי-ודאות פנימית וקרע פוליטי עלולים לעלות מחיר כלכלי כבד. התובנה החשובה היא שכלכלה אינה מתקיימת בוואקום – היא תלויה בשלטון החוק, ביציבות מוסדית ובאמון הציבור במערכת.

המשבר של 2023 עדיין טרם נפתר במלואו בעת כתיבת שורות אלו (אפריל 2025), אך כבר ניתן לומר שהוא היווה תמרור אזהרה: למשק הישראלי החזק יש חולשות מבניות – למשל תלות גבוהה בענף אחד (הייטק) ובמשקיעים גלובליים, ופוטנציאל נפיצות אם תערער סביבת ההשקעה. מצד שני, המשבר גם הדגים חוזק: למרות הטלטלות, ישראל לא נקלעה למשבר פיננסי – הבנקים יציבים, החוב הממשלתי עדיין בר-שליטה, והכלכלה הפגינה גמישות. ניתן לייחס זאת בין היתר ל"כריות הביטחון" שבנינו בעשורים קודמים – כמו יתרות מט"ח ענקיות (מעל $200 מיליארד) שבנק ישראל מחזיק, או יחס חוב-תוצר שהיה נמוך ונוח.

בדיעבד, משבר 2023 עשוי לעצב את כלכלת ישראל בכך שהוא יחייב את המנהיגים לנהוג באחריות יתרה במדיניות הפנים: להביא בחשבון את תגובת השווקים לכל צעד מהפכני, ולשמור על מוסדות חזקים ועצמאיים (בנק מרכזי, מערכת משפט, רגולטורים) כנדבך בביטחון הלאומי. כבר ראינו ניצנים: בסוף יולי 2023, לאחר אישור חלקי של החקיקה, בוצעו ניסיונות לפשרה ולהידברות כדי להרגיע את המשקיעים ולהראות שמדינת ישראל לא תאבד את איזוניה הדמוקרטיים.

השיעור מהתחנה הזו בהיסטוריה הכלכלית של ישראל הוא ברור: אמון הוא מטבע קשה. הוא נבנה לאורך עשרות שנים של יציבות, ויכול להישחק בתוך חודשים אם לא נזהרים. הכלכלה הישראלית – שניצחה צנע, אינפלציה וטרור – התמודדה ב-2023 עם מבחן האמון. התוצאה הסופית עוד תתבהר, אך אין ספק שהאירועים הללו ייחרטו כתזכורת שמאחורי כל מספרי המאקרו וכל "אומת סטארט-אפ" עומדים מוסדות שלטון וחברה שיש לשמרם.

סיכום

סיפור הכלכלה של ישראל מאז קום המדינה הוא מסע מרתק בין תחנות מגוונות – מעוני ומשטר צנע בשנותיה הראשונות, דרך הזנקה תעשייתית במימון שילומים, מאבקים לבלימת אינפלציה דוהרת ומשברים פיננסיים, ועד להפיכתה לכלכלה מודרנית, עתירת היי-טק ומשאבי גז, המשולבת בצמרת הגלובלית.

בכל תחנה כזו לא רק האירועים עצמם חשובים, אלא גם התובנות שהופקו: ממשטר הצנע למדנו על סולידריות ושוויון בנטל; מהסכם השילומים על ניצול הזדמנויות (גם אם כואבות) לבנות תשתית לעתיד; מההיפר-אינפלציה – את ערך האחריות המוניטרית; ממשבר מניות הבנקים – את חיוניות הפיקוח והיציבות הפיננסית; מגל העלייה הרוסית – את עוצמת ההון האנושי כמנוע צמיחה; ממהפכת ההייטק – את חשיבות החדשנות והפתיחות לעולם; מהצטרפות ל-OECD וחוק בנק ישראל – את משקלם של מוסדות איכות ושקיפות; ממחאת 2011 – שהצדק החברתי הוא חלק בלתי נפרד מחוסן לאומי; מתגליות הגז – שניצול מושכל של משאבים טבעיים יכול לשדרג מדינה; ממגפת הקורונה – שחוסן כלכלי תלוי גם בסולידריות חברתית ובגמישות; ומהמשבר המשפטי 2023 – שאמון במוסדות הוא תנאי בסיס להשקעות ולשגשוג.

כל אחת מהתחנות הללו שינתה במשהו את כיוון הספינה שנקראת כלכלת ישראל, ותרמה לעיצובה של ישראל כפי שהיא היום – מדינה קטנה שחוותה טלטלות ואתגרים אדירים, אך פעם אחר פעם גילתה כושר התאוששות, יזמות ותעוזה שאיפשרו לה לפרוח כנגד כל הסיכויים.

בשילוב של ניסיון העבר, חזון עתידי ולכידות חברתית, ישראל תוסיף לנווט בין גלי ההיסטוריה הכלכלית – אל התחנות הבאות במסעה המופלא.